דחיינות

היא פוגשת את כולנו באיזה שלב בחיים. גם את אלה שנוטים לא לאכול את המרשמלו.
אתם מכירים את מבחן המרשמלו?
לטובת מי שלא, אספר בקצרה שזה ניסוי שעשו כדי לבדוק האם לדחיית סיפוקים יש השפעה על הצלחה בחיים.
זה ניסוי שעשו באוניברסיטת סטנפורד על ילדים בני 4. הושיבו אותם בחדר לבד והביאו להם מרשמלו בודד. אותו אדם שהביא את המרשמלו הסביר לילד או הילדה שמולו שאם הם לא יאכלו את המרשמלו הזה ויחכו בחדר כמה דקות עד שהם יחזרו, הם יקבלו מרשמלו נוסף.
המרשמלו כמובן נשאר בחדר ביחד עם אותו ילד או ילדה.
היו ילדים שאכלו את המרשמלו למרות שידעו שהם היו יכולים לקבל אחד נוסף אם היו מחכים ולא אוכלים. היו כמה ילדים שחיכו.
במהלך השנים הבאות אותם חוקרים בדקו מה קורה עם הילדים, וראו שהילדים שחיכו ולא אכלו את המרשמלו זכו ליותר הצלחה, לעומת אותם ילדים שהיה קשה להם להתמודד עם דחיית סיפוקים.
ויש בזה משהו.
בדיוק השבוע ראיתי הרצאה של TED על דחיינות, שם המרצה תיאר בצורה מאוד משעשעת משהו שפוגש את רוב בני האדם לדעתי. מצב כזה שיש לנו משהו חשוב לעשות, יש לו דדליין, ואנחנו גם אומרים לעצמנו שזה יהיה בעדיפות גבוהה לעשייה, וקובעים אפילו ימים שבהם מקדישים לזה זמן, אבל משום מה, מוצאים דברים אחרים ולא חשובים לעשות עם הזמן הזה.
הוא מסביר שראש של אדם דחיין פועל בצורה שונה מראש של אדם שפחות נוטה לדחיינות. זה העניין הזה של דחיית סיפוקים.
מבחינתי, אני יודעת שלהיות 100% בחוסר דחיית סיפוקים זה קצת לא אנושי. אולי חלק מהאנשים מסוגלים, אבל בעיניי זה משהו לא ראילי לשאוף אליו. אני מסתכלת על זה ככה שכל יום בצורה מודעת אני בוחרת לעשות משהו שמקדם את המטרה שלי, משימה אחת שחשובה לי שאותה אני לא דוחה, ונותנת לה עדיפות בין הדברים הראשונים שאני עושה על הבוקר.
כשאני מתחילה את היום ככה, זה עוזר לשאר היום שלי להיות יותר יעיל. אני מזמינה אתכם לנסות את זה ולספר לי אם זה תרם לכם להיות פחות בדחיינות ביום יום שלכם.