אנחנו חיים בעידן משוגע. הוא מציע לנו כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה מידע. זה עידן שבו הגשמה עצמית הופכת להיות יותר אפשרית מכל עידן אחר בהיסטוריה.
איפה החלק המשוגע נכנס לסיפור?
שעם כמה שזה עידן כזה, עם כל כך הרבה אופציות, כל כך הרבה מידע ותכנים שגם מאפשרים עזרה עצמית, כך שזה לא שמור יותר רק למי שיש לו המון כסף להשקיע, זה גם עידן שיש בו כל כך הרבה הצפה ושקר, שזה גורם לאנשים לאבד כיוון לגמרי, דיכאון הופך להיות דבר שבנורמה, ועם כל העזרה הזאת נוצר מצב הפוך, שיותר ויותר אנשים מוצאים את עצמם אבודים ולא ממש מצליחים ליישם את מה שהם יודעים.
מה שמחמיר את המצב עוד יותר, זה שתמיד מחפשים את הדבר הנוצץ הבא אולי יוכל לעזור, כי כל מה שעד עכשיו יצא ללמוד ולחקור כנראה שלא ממש עוזר (כשבפועל אגב, רוב האנשים אפילו לא מגיעים לשלב היישום).
אז נתקלים במשהו חדש, פרסום חדש, משהו שמבטיח לעזור, נרשמים אליו ושוב שום דבר לא זז ולא מתקדם. זה יוכל לעזור רק אם באמת, בפועל, עושים איתו משהו.
וזה מרגיש גם שהמרדף הזה לשיפור, לצמיחה, לאושר, זה משהו שלא יגמר לעולם. שזה לא שלילי בהכרח, הכל תלוי בגישה.
אפשר לקחת את זה למקום של הרס עצמי ודיבור פנימי שלילי, ולראות את החיים בצורה שחורה, כי הציפיות והמטרות שאמורות להוביל אותנו לאושר עדיין לא מתרחשות ואפשר לראות את זה בצורה של כל יום שבו אנחנו עושים בחירה טובה עבור עצמנו ועבור המטרות שלנו זאת סיבה למסיבה, משהו שבעיניי עוזר לרמות האושר והסיפוק הפנימי לעלות.
ומה שאני אומרת פה עכשיו הוא דבר כל כך לא מובן מאליו. הוא נשמע מאוד הגיוני ומובן ואיזה סיבה יש לא להיות בגישה הזאת? אבל זה לא באמת קל להיות בה אם רוב החיים, חיים בגישה האחרת שהצגתי.
ומדברת איתכם פה מישהי שחייה רוב החיים בגישה הפחות טובה. דיכאון הוא לא דבר שזר לי.
אחת מהסיבות שאני משתפת, היא כי קודם כל חשוב לי לשמור על כנות ואמת ולהגיד לכם שאני עצמי במסע הזה.
אני לא מושלמת. אף אחד מאיתנו לא ומי שאומר לכם שכן, אל תקנו את זה.
לא כולם רוצים להודות בדברים הפחות טובים שעוברים עליהם, כי זה נתפס כמשהו חלש, כך גם אני תפסתי את זה, וקיים בי עוד חלק שצועק לי עכשיו "ללאאאא" אל תשתפי את זה, את יכולה להיראות חלשה, ואולי זה קשור למקום ההישרדותי שלנו שרוצה להיתפס תמיד כחזק, אבל בעיניי היכולת לשתף בדברים האלה ולא חייב מול כל העולם, אלא אפילו עם הסביבה הקרובה שלכם, יש בזה משהו חזק, יש בזה משהו מאוד אנושי וכנה.
ולא להגיע לזה מתוך מקום של "איזה מסכן אני", "תרחמו עלי", אלא ממקום שמודע לכך שזה חלק מלהיות בגוף אנושי.
וזה שהחיים שמים אתגרים, זה כדי להתמודד ולצמוח מהם.