מי אני?

זאת שאלה ממש גדולה ועמוקה.

וכמובן שזאת שאלה שקצת קשה לענות עליה בפרק אחד של פודקסט, אבל היום החלטתי לעשות רגע הפסקה מכל הנושאים שאני בדרך כלל מדברת עליהם, כי פתאום קלטתי שיש מצב טוב שרובכם לא באמת מכיר אותי, וזה לא ממש מנומס מצידי שלא הצגתי את עצמי עד היום במסגרת המדיום הזה של הפודקסט, אז הנה אני מקדישה את הפרק היום בדיוק למטרה הזאת!

אז נעים מאוד! אני אורית, אני גרה במרכז הארץ, ועוסקת בהמון עולמות שונים.

אני מגיעה מתחום הבריאות הטבעית. נטורופתית בהכשרתי. 

בעבר עסקתי בתחום הוידאו, גם כעורכת וידאו וגם ליוויתי בעלי עסקים ליצירת סרטוני וידאו אותנטיים, ובעיקר להרגיש נוח מול המצלמה.

כיום אני משלבת את התחום הבריאות הטבעית כחלק ממה שאני קוראת לו "לחיות במודעות", כמו השם של הפודקסט הזה.

כי כיום העידן שלנו, כדי לחיות בריא, כדי לעשות בחירות נכונות, חשוב לעשות את זה מתוך מקום מודע. קודם כל מודע מבחינת לספק לעצמנו את המידע ולהישאר מעודכנים, וגם לשים לב ביום יום שלנו איך אנחנו בוחרים להתנהל, האם מתוך אוטומטים, או מתוך מודעות.

אבל בכל מקרה, זה לא הנושא של הפודקסט היום, אז בואו נחזור חזרה. או יותר נכון אחורה בזמן.

ומה שאני הולכת לספר לכם, יכול להישמע לכם הזוי. אני יכולה להישמע לכם ממש מוזרה, אבל הדבר הזה הוא משמעותי מבחינת ההשפעה שלו על האדם שאני היום.

בסביבות גיל 4-5 הפסקתי לאכול ירקות ופירות,  ביום אחד. אני לא זוכרת את היום הזה, אני לא זוכרת משהו מיוחד שקרה לפניו או אחריו, אני רק זוכרת שגדלתי להיות אישה שעד היום לא ממש מצליחה לאכול פירות וירקות, לפחות לא בצורה הנורמלית שלהם.
לפני אותו יום,  אהבתי את כל הסוגים של הפירות וירקות,  אבל אחרי אותו יום שהפסקתי,  כל מפגש עם פרי או ירק (חוץ מתפוח עץ) יצר לי דחייה ברמה של רצון להקיא מהם.

בזמנו לא ממש הייתי מודעת לנושא הבריאותי וגם אמא שלי לא. עדיין לא היה אינטרנט ופייסבוק שהביא לנו לתוך הפנים את כל המידע שחשוב שנדע. פשוט אכלנו מה שאהבנו לאכול.

בבוקר הייתי שותה תה עם 2 כפיות סוכר, בבית ספר אכלתי סנדוויץ' מלחם לבן עם גבינה צהובה, כשהייתי מגיעה הביתה הייתי אוכלת צלחת גדולה מאוד של פסטה לבנה עם גבינה לבנה או גבינה צהובה, כמובן שלא הייתי מוותרת על במבה ושוקולדים שהייתי אוכלת בכיף שלי עד ארוחת ערב ולא לשכוח שגם קערת דגני בוקר גדושה (למרות שאף פעם לא אכלתי אותם בבוקר) ובערב, חגיגה! יש מרק עדשים עם מלא מלא שקדי מרק, או גבינה לבנה, חביתה, בגט וגבינה צהובה ולקינוח, מעדני חלב שכ"כ אהבתי לאכול.
זה פחות או יותר מה שהייתי אוכלת כל הילדות שלי.
התחלתי להשמין וחשבתי שעצירות זה דבר נורמלי, כי לא זכרתי מצב שונה.

באיזה יום, אמא שלי החליטה לקחת אותי לדיאטנית, כי המשקל המשיך לעלות.
התהליך עם הדיאטנית לא החזיק לאורך זמן, המזון הדיאטטי והמוקצב שקיבלתי ממנה לא ממש זרם לי.
לחם קל בלי טעם. מעדן דיאט שוקולד עם טעם לוואי והיה אסור לי המון דברים…ומה שהיה מותר, היה מוקצב מאוד. זה פשוט היה "מחיר" גבוה מידי שבגיל 10 לא הסכמתי לשלם והיום בדיעבד גם הבנתי בהמשך כשהעמקתי יותר בתחום הבריאות וגם עולם הדיאטות, שזאת ממש לא הדרך, כי הפוקוס שלנו תמיד צריך להיות בבריאות ולא בהרזיה, הרזיה היא בונוס שמגיע בעקבות תזונה נכונה ובריאה ומזון דיאטתי ממש לא נכנס לקטגוריה של מזון בריא, אלא בדיוק להפך.

אבל מה שכן השתנה אצלי באותה תקופה והחזיק לאורך זמן, זאת רמת המודעות שלי לאיך שאני נראית. ובהתחלה דווקא מהכיוון השלילי.
הפריע לי איך שאני נראית. הרגשתי שמנה, נראתי שמנה, שנאתי את הגוף שלי.
שנאתי את זה שאני לא נראית דקיקה כמו כל ה"מקובלות" בכיתה שלי וכל הכוכבות שהיו בערוץ הילדים.
אז נכון, המסע שלי לחיים בריאים התחיל ממקום חיצוני ולא חיובי במיוחד.
התחלתי להתעניין בעולם הדיאטות, וניסיתי על עצמי כל מיני דברים שונים ומשונים כמתבגרת.
כשהאינטרנט נכנס לחיי, החיפוש נעשה יותר קל.
מרוב ששמעתי מאנשים שאני בחיים לא אוכל להיות בריאה כי אין לי בתפריט פירות וירקות, התחיל להיות בי הצורך להוכיח לכולם שהם טועים. יש לי מן קטע כזה באופי שאני שונאת שאומרים לי מה אני יכולה או לא יכולה לעשות ולהיות, מה שהוביל אותי להתחיל לחקור גם את עולם הבריאות, ולהבין שדיאטה צריכה לעבוד עם הגוף ולא נגדו.

קראתי המון על הנושא וגיליתי את עולם הבריאות והוא ריתק אותי.
הבנתי שכל מה שאני אוכלת, חייב להשתנות.
שאני חייבת להשתנות, אבל לא ממקום חיצוני, אלא פנימי והשינוי הפנימי יוביל בסופו של דבר לשינוי חיצוני.
חיפשתי תשובות להמון שאלות שהתחילו לעלות ככל שלמדתי יותר ויותר.
התחלתי לחפש אנשי מקצוע (בזמנו דיאטניות) שיעזרו לי להרכיב את החלקים החסרים שיתאימו לי, עם התזונה המאתגרת שלי.
לצערי חלק מהדיאטניות האלה סגרו לי את הדלת כשהבינו שאני לא אוכלת פירות וירקות והציבו לי את זה כתנאי.
החלטתי שאני אהיה זאת שעוזרת לעצמי.
המשכתי לקרוא ולהכיר את עולם התזונה והבריאות וגיליתי שתזונה יודעת גם לרפא כל מיני מצבי חולי ובעיות בריאותיות.

אני חושבת שבנקודה הזאת התחלתי להתיל ספק בכל מה שידעתי קודם לכן, ולא ידעתי עד כמה עמוקה מחילת הארנב יכולה להיות. מה שהוביל אותי לרצות ללמוד יותר, לדעת יותר ולהרחיב את התודעה שלי.

באיזה שלב הלכתי לנטורופתית ודרכה הבנתי שיש ממש מקצוע שעוסק בכל מה שאני חוקרת. גם אצלה לצערי היה שלב שהבנתי שכמו רוב אנשי המקצוע, אני נופלת בין הכסאות, כי קיבלתי תזונה מסוימת ממנה, שלא הייתה מותאמת לי באופן אישי, אלא מותאמת לאדם נורמלי שאוכל הכל.
התגובה השלילית של הגוף שלי לתזונה הזאת הופיעה כעבור 3-4 חודשים עם נשירה מאסיבית ועייפות גדולה.

השלב הבא שלי היה ברור.

החלטתי להירשם ללימודי נטורופתיה ולעשות מזה ממש מקצוע, כדי לקבל כלים של אנשי מקצוע ואת כל הידע שחסר לי.
רציתי לדעת לעזור לעצמי וגם לכל מי שצריך את העזרה הזאת כדי לשנות את החיים שלו.
רק מה, ככל שאני לומדת יותר, אני מגלה שאנחנו לא יודעים כלום. משהו שמתאים לאדם אחד לא בהכרח יתאים לאחר.

זה גם לא רק פיזי, זה גם המון נפשי, כי הרי גוף ונפש הם אחד ולא שני דברים זרים.

אם אנחנו לא דואגים לגוף הפנימי שלנו, הגוף החיצוני יסבול ולהפך.

אז כמו בטבע, שיש דבר כזה אבולציה, אני מרגישה שגם אני עוברת כל הזמן אבולוציה.

וביחד עם הצמיחה וההבנה שלי את העולם, כך גם תחום העיסוק שלי כל הזמן צומח ועובר אבולוציה, כך שהיום אני לא בדיוק הנטורופתית שתגיד לכם כמה עגבניות רצוי שתאכלו ביום, או למה חטיפי אנרגיה שנחשבים לבריאים יש להחשיב אותם כממתק לכל דבר, למרות שגם זה חשוב וזאת הסיבה שבגללה אני כן מדברת על זה אם בבלוג שלי או בכל מיני תכנים שאני מעלה במדיה החברתית, אבל היום אני יודעת שהרבה ממה שכדאי שנשים לב אליו, זאת המודעות שלנו לעצמנו, לחיים שלנו, לבחירות שלנו, לדיבור עצמי קשה שיש לנו כלפי עצמנו, להכרות שלנו עם עצמנו באמת ובחירה לעשות דברים מתוך מקום אמיתי, ולא כי ככה מצופה מאיתנו.

לבחור לחיות את החיים מתוך מקום מודע.

אז עכשיו אתם מכירים את הסיפור האישי שהוביל אותי להיות מי שאני היום, אשמח מאוד לשמוע מכם ולהכיר אתכם.

אתם יכולים ליצור איתי קשר דרך האתר שלי ואפשר גם למצוא אותי באינסטגרם ובפייסבוק.

אם יש לכם שאלות או רעיונות לנושאים שמעניין לכם שאדבר עליהם, אתם יותר ממוזמנים לכתוב לי.

שמרו על עצמכם

להתראות עד הפעם הבאה.