הקול האישי שלכם

לא תמיד מי שאנחנו בחיים האמיתיים משקף את מי שאנחנו בעומק שלנו – מי שאנחנו בתוך תוכנו. אתם יודעים, החלקים שקיימים בנו שרק מי שבאמת מכיר אותנו טוב טוב מכיר.
מול הקרובים ביותר, אנחנו מאפשרים לעצמנו להראות עוד צדדים. בדרך כלל הצדדים שיכולים להתפרש פגיעים יותר, חלשים יותר, למרות שזה לא כך. זאת תפיסה רווחת שגדלנו לתוכה, אבל מי קובע מה נחשב חלש ומה לא? אך ורק אנחנו כחברה.
מצד שני כשאנחנו מגיעים לעשות משהו בפן המקצועי, המון קווים מתוך האישיות שלנו פתאום נעלמים וצד אחד ובדרך כלל די רציני מתחיל לצאת מאיתנו, שום דבר ממה שמאפיין את הצדדים שהופכים אותנו לעצמנו והצדדים אותם החברים שלנו מכירים, לא ממש באים לידי ביטוי.
המסקנה היא קודם כל לא לפחד להראות את מי שאנחנו. יש פחד מביקורת, פחד שלא יתחברו וצורך להראות משהו מאוד שונה וייצוגי, אנחנו כבר לא ממש חיים בעידן הזה כבר.
הנטייה הטבעית שלנו היא לרצות שכולם יאהבו אותנו ויתחברו אלינו. יש צורך להראות צדדים שנראים טוב, שמתקבלים כיתרונות עבור אחרים, אך אף אחד לא באמת מורכב מצדדים כאלה בלבד וגם זה עניין של טעם. תכונה שאדם אחד יעריך בכם יכולה להראות לאחר כמשהו שלילי.
שימו לב לאנשים שכן מראים את הקול שלהם בעולם הזה. מי אלו האנשים האלו? בדרך כלל הם יהיו אנשים שהם פחות מיינסטרים. הם לא ידברו פוליטקלי קורקט וישמעו ויראו כמו כולם, אלא יאפשרו לעצמם להראות את הייחוד שלהם. את מה שהם אוהבים, את הדרך שלהם, את הדברים שהם מאמינים בהם.
הם לא יתנו לסביבה להשפיע עליהם בדרכם, אלא יעשו את הדברים כפי שנכון להם.
ג'ים קארי לדוגמה, שלמרות שהוא משחק תפקידים שונים, הוא כן מביא את הייחודיות שלו לתוך התפקיד. יש לו את התבלין הזה, שהתבלין הזה הוא ג'ים קארי.
זה דרך החיוכים, הפרצופים והוא אוהב ללכת תמיד לנקודות קיצון במשחק שלו.
יוצא לי לראות לאחרונה הופעות של מייקל ג'קסון האגדי. נפלאות היוטיוב. וגם לו היה קול ייחודי, ואני לא מדברת על הקול הפיזי והמיוחד שלו, אלא הסגנון שלו. היה לו את הייחודיות האישית שלו, דרך הריקוד, דרך העצירות שהיה עושה פתאום בהופעה, שאלו היו עצירות שמשפיעות רגשית על הקהל, אם זה בהתרגשות יחד איתו, או עצירות של מתח, מתי מתחיל הקיו לתו הראשון שיפתח את השיר הבא. אם זה דרך הלבוש שלו. מייקל ג'קסון הוא ממש דוגמה למישהו שאפשר לעצמו להיות עצמו.
זה הביא אותו למקומות הכי גבוהים וגם למקומות יותר נמוכים, כי עצם זה שהיה כמו ילד ונשאר כמו ילד, וענה בראיונות בתמימות כמו ילד ובחר להקיף את עצמו בחברים שהם ילדים, יצרו עוול נוראי עם כל סיפור הפדופיליה.
בכל מקרה, מייקל ג'קסון הוא ממש דוגמה לאדם כזה שאפשר לאדם שהוא להגיע לביטוי מלא.
תתחילו להיות אתם, מבלי לשנות או להתאים את עצמכם למה שמצופה או מה שלדעתכם יותר אנשים יאהבו או יתחברו.
תקיפו את עצמכם באנשים שבעינכם מאפשרים לעצמם להביא לביטוי את האותנטיות שלהם, את הקול הייחודי שלהם וקבלו מהם השראה.
ואם אתם רוצים המלצה טובה לספר שיעזור לכם לעשות תהליך עם המקום הזה, הספר כנות של רועי יוסף כנף הוא ספר נפלא להתחיל את המסע הזה. הוא עצמו דוגמה לאדם שמביא את עצמו ואת הקול האישי שלו.
ואל תתבאסו אם אתם לא מצליחים מיד להיות במקום הזה של להיות לגמרי עצמכם. אנחנו כל כך הרבה שנים הורגלנו לא להיות עצמנו, אלא להיות צייתנים. ליישר את עצמנו לפי מה שהחברה מכתיבה לנו. זה תהליך להיזכר ולהתחיל למצוא את המקומות האלה בתוכנו וגם לפעמים נדרשת תעוזה להראות אותם לעולם. ברגע שתעשו את זה, תרגישו שחרור גדול. בחיי, זה ממכר.