נסי לדמיין את זה לרגע:
את קמה בבוקר, ואין לך שום דבר להוכיח.
לא להורים, לא לבן הזוג, לא לבוסית שלך, לא לעוקבות שלך, אפילו לא לעצמך.
אין מדדים. אין ציפיות. אין סטנדרטים שצריך לעמוד בהם.
רק את, בלי המנגנון הקבוע של לרצות, לשפר, לשכנע, להרשים.
מה היית עושה אחרת?
בפרק הזה אני מציעה ניסוי קטן אבל לא פשוט:
לבדוק כמה מהחיים שלך באמת שייכים לך.
כמה מההחלטות שקיבלת היו רצון אמיתי, וכמה היו תגובה למה שחשבת שמצפים ממך להיות.
כי הרבה פעמים אנחנו לא שמות לב כמה מהר התרגלנו למדוד את עצמנו דרך העיניים של אחרים.
גם כשאנחנו "משחררות", זה עדיין בתוך מסגרת של נראות, של השוואה, של ניסיון לא לאכזב.
אז מה קורה כשכל זה נעלם?
מי נשארת שם?
עיצוב ובנייה ע"י