יש משהו בתקופה הזו שמרגיש כאילו משהו התהפך.
כאילו הסדר שהאמנו בו כבר לא באמת קיים.
כאילו אנחנו חיים במערכת שאיבדה כיוון, אבל איכשהו עדיין דורשת מאיתנו להמשיך כאילו כלום.
לשלם, לציית, להחזיק על הגב, ולשתוק.
ואז גם להרגיש שאנחנו אמורים להודות על זה.
בשבועות האחרונים אני מסתובבת עם תחושה שלא עוזבת, תחושה שהרבה מאיתנו כבר התרגלו להרגיש קטנים מול סמכות.
להיזהר, להתכווץ, להסס לפני שמדברים.
לא כי זה מי שאנחנו, אלא כי ככה לימדו אותנו להתקיים.
בלי לשים לב, הפנמנו שצריך לבקש רשות, אפילו רק כדי לשאול שאלה.
אבל אנחנו לא נולדנו להיות נתינים.
לא הגענו לעולם הזה כדי לשרת מערכת.
אנחנו לא ברגים. ולא מישהו שצריך שיאשר לו להתקומם.
בפרק הזה אני מדברת על התחושה הזו, שהיא לא רק אישית, היא קולקטיבית.
על הקול הזה שבפנים, שמתחיל להתעורר ולשאול:
למה התרגלנו? ולמה אנחנו עדיין ממשיכים לשחק את המשחק?
עיצוב ובנייה ע"י