כמה פעמים שתקנו רק כדי לא להפר את השקט?
וכמה פעמים השקט הזה היה בעצם רעש פנימי צורם שאי אפשר היה לברוח ממנו?
וכמה פעמים השקט הזה היה בעצם רעש פנימי צורם שאי אפשר היה לברוח ממנו?
אנחנו כל כך רגילים לרצות, להשתדל, להיות "נוחים", עד שלפעמים אנחנו כבר לא שמים לב שאנחנו מוחקים את עצמנו בתהליך.
וכמו כוס שמתמלאת בטיפות קטנות, גם ויתורים קטנים נערמים בתוכנו:
– לוותר על דעה כדי שלא יהיה עימות.
– לחייך כשלא נעים, כי "לא נעים".
– להסכים לדברים שלא מתאימים לנו, רק כדי לא להיראות "קשים".
ולאט לאט, מבלי שנשים לב, אנחנו הופכים לצל של עצמנו. לא בגלל מישהו אחר, אלא בגלל בחירה חוזרת ונשנית לא להפר את הסדר הקיים.
אבל מי אמר שסדר זה תמיד דבר טוב?
הניסיון לשמור על "הכול רגוע" גובה לעיתים מחיר כבד.
השלווה החיצונית לא תמיד שווה את הכאב הפנימי.
שלום אמיתי לא נוצר משקט מלאכותי. הוא נבנה כששני צדדים רואים אחד את השני, שומעים אחד את השני, כולל את עצמם.