קרה לכם שהתעוררתם יום אחד עם התחושה שהייתם עסוקים, עשיתם דברים, הזזתם עניינים, אבל משהו בפנים מרגיש כאילו החיים עצמם עברו לידכם? שכולם סביבכם מתקדמים, בונים, חווים, ואתם איכשהו נשארתם מאחור, גם אם על הנייר הכול נראה “בסדר”.
בפרק הזה אני מדברת על תחושת הפספוס הזאת, שלא תמיד מדברים עליה בקול, כי היא מרגישה קצת כמו להודות בכישלון. על המקום שבו אנחנו מתחילים להאשים את עצמנו, להשוות לאחרים, ולהרגיש שמשהו בנו לא מספיק, למרות שעמוק בפנים אנחנו יודעים שיש בנו הרבה יותר.
אני נוגעת בפער הכואב בין החיים שאנחנו חיים היום לבין החיים שאנחנו מרגישים שאנחנו מסוגלים לחיות, בפחדים שעוצרים אותנו מלזוז, ובאוטומט של הישרדות שגורם לימים לעבור בלי שנרגיש באמת נוכחים בהם.
עיצוב ובנייה ע"י