כשחושבים על עם ישראל, אפשר בקלות ללכת לאיבוד בין שני סיפורים מקבילים.
בצד אחד, הישרדות בלתי נתפסת. אלפי שנים של גלות, רדיפות, מלחמות ועדיין עם קטן ששומר על זהות, על שפה, על חוצפה בריאה שממציאה דברים מאפס. חוסן ויצירתיות שאף אומה אחרת לא הצליחה לשחזר.
ובצד השני, פיצול אינסופי. ויכוחים על כל נושא אפשרי, חוסר סבלנות, חוסר הקשבה, ואותה עוצמה רגשית שמביאה אותנו לפסגות וגם שורפת אותנו מבפנים.
האמת? זה לא או־או. זה גם וגם.
וזה השיעור שלנו.
בפרק הזה אני מדברת על מהות שהיא לא פוליטית ולא אקדמית אלא תודעתית.
על איך העם שלנו סוחב בתוכו שיעור של אחדות, לא בתיאוריה אלא בפרקטיקה יומיומית: אם אנחנו מצליחים להתאחד, העולם זז איתנו קדימה. אם אנחנו מתפרקים, העולם משקף את זה בחזרה.
אני נוגעת גם בפצע של האנטישמיות, שחוזרת בכל דור בצורה אחרת, דתית, פוליטית, גזעית ומה זה אומר כשמסתכלים על זה בעיניים רוחניות: לא רק שנאה חברתית, אלא התנגדות אנרגטית לתדר שאנחנו משדרים.