הרבה אנשים מסתובבים עם התחושה הזאת שאם הם רק היו קצת אחרים, יותר רגועים, יותר בטוחים, פחות רגישים, יותר “מסודרים”, החיים היו סוף סוף מסתדרים.
בפרק הזה אני מדברת על המקום שבו הרצון להשתפר מפסיק להיות משהו שמקדם אותנו, והופך למשהו שמנהל אותנו, על איך שיפור עצמי יכול לאט-לאט להפוך לדחייה עצמית, בלי שאנחנו שמים לב שזה מה שקורה.
אני נוגעת ברעיון שגדלנו לתוך תפיסה שמלמדת אותנו שאנחנו צריכים לעבוד על עצמנו כדי להיות ראויים, לתקן, לשפר, לשייף, כל הזמן, ועל איך זה מחלחל כמעט לכל דבר, לאיך שאנחנו נראים, לאיך שאנחנו מתנהלים, ולאיך שאנחנו מדברים עם עצמנו כשאף אחד לא שומע.
ובאיזשהו שלב עולה שאלה שלא תמיד נעים לשאול:
האם אנחנו באמת גדלים, או פשוט מנסים להיות מישהו אחר כי לימדו אותנו שמי שאנחנו עכשיו לא מספיק.
עיצוב ובנייה ע"י