הרבה אנשים מסתובבים בעולם עם תחושת אחריות שלא באמת שייכת להם. מישהו כועס, מישהו שותק, משהו באוויר מרגיש לא נעים והראש מיד מתחיל לעבוד: אולי אמרתי משהו, אולי פספסתי, אולי זה בגללי.
בפרק הזה אני מדברת על הדפוס הזה של לקחת על עצמנו רגשות, מצבים ותסכולים של אחרים, על איך זה מתחיל הרבה פעמים כבר בילדות, ואיך בלי לשים לב זה הופך להיות ברירת מחדל שמלווה אותנו גם בחיים הבוגרים, בזוגיות, בעבודה, ובקשרים בכלל.
האם רגישות גבוהה דורשת הקרבה? מה המחיר של להיות האדם שתמיד “מבין את כולם”? ואיך תחושת אשמה קבועה מתחילה להרגיש כמו חלק מהאופי שלנו? למרות שהיא בכלל לא מי שאנחנו.
זה פרק שנוגע בגבולות, באחריות, ובשאלה איפה עובר הקו בין להיות בן אדם אכפתי, לבין לבטל את עצמנו כדי שכולם מסביב ירגישו טוב.
עיצוב ובנייה ע"י