אני זוכרת את הרגע הראשון שבו הבנתי שיש דתות, שיש גבולות, שיש “אנחנו” ו“הם”. כילדה זה הרגיש לי מוזר. העולם נראה לי פשוט יותר. אנשים היו אנשים. שונים, אבל אותו דבר. ורק אחר כך למדתי שיש חלוקות.
בפרק הזה אני מדברת על דתות לא מהמקום המוכר של בעד או נגד, אלא מהמקום שבו הן הופכות ממערכת של אמונה אישית למערכת שיוצרת זהות, גבולות, ונפרדות בין בני אדם. על איך אמונות הופכות לאמת מוחלטת, ואיך מהר מאוד נוצר מצב שבו מי שחושב אחרת נתפס כטועה, מסוכן, או מאיים.
אני נוגעת בקשר בין דת, כוח ושליטה, באיך חינוך דתי כמעט ולא משאיר מקום לשאלות, ובמה קורה כשאמונה עוברת בירושה בלי שנבדקה באמת. וגם במחיר האישי, משפחות שמתפרקות, ניתוקים, פחד, אשמה, בשם משהו שאמור היה לחבר, לא להפריד.
זה פרק שלא היה לי קל להקליט, במיוחד בתקופה של כל כך הרבה פילוג, אבל הוא נוגע בשאלה שמרגישה לי בסיסית:
מה קורה כשמערכת שאמורה לחבר בין בני אדם, מתחילה להגדיר קודם כול מי בפנים ומי בחוץ.
איך דתות, שנועדו להביא אור ומשמעות, הפכו לאחד הכוחות הכי חזקים שמפרידים בין בני אדם?למה אנחנו מפחדים לשאול עליהן שאלות?
עיצוב ובנייה ע"י