המילה ייעוד נזרקת לאוויר כל הזמן, כאילו זה משהו שיום אחד אמור להתבהר לנו, ליפול בול, ואז הכול יסתדר. בפועל, הרבה אנשים פשוט מסתובבים עם תחושה שהם לא במקום שלהם, בלי לדעת מה לעשות עם התחושה הזאת.
בפרק הזה אני מדברת על ייעוד מהמקום הפחות מפואר שלו, אלא כמשהו הרבה יותר יומיומי. על הרגעים הקטנים שבהם אנחנו מרגישים באמת חיים, ועל המקומות שבהם אנחנו מכבים את עצמנו כי זה יותר בטוח, יותר מקובל, יותר “הגיוני”.
אני מדברת על איך קל להתבלבל בין ייעוד לבין מקצוע, לבין תדמית, לבין מה שנראה טוב מהצד, ועל איך לפעמים הדבר שאנחנו הכי מתרחקים ממנו הוא בדיוק הדבר שמבקש מאיתנו הקשבה.