למה כל כך הרבה נשים מרגישות שהן חיות חיים "נכונים" אבל לא באמת שלהן?
בפרק הזה אנחנו עוצרות לשיחה חשובה על ריצוי, ציפיות חברתיות והבחירה להיות נאמנה לעצמך, גם אם זה אומר לשבור כמה מוסכמות על הדרך.
כבר מגיל צעיר לימדו אותנו איך "צריך" להתנהג: להיות ילדות טובות, תלמידות טובות, בנות זוג טובות, אמהות טובות.
אבל אף אחד לא שאל אותנו איך זה מרגיש, או אם בכלל נוח לנו בתוך התפקידים האלו.
אז מה קורה כשהתחפושת מתחילה להלחיץ, כשהשמלה היפה כבר לא יושבת טוב, והכול מרגיש כאילו זה שייך למישהי אחרת? האם אני באמת חיה את החיים שלי? או שאני פשוט מסמנת וי על תסריט שמישהו אחר כתב?