משהו שכל המופנמים צריכים לדעת

פעם לא סבלתי את העובדה הזאת שקיימים בי לא מעט סממנים של מופנמת. כל "מבחן אישיות" שעשיתי בהקשר למופנמות, יצא שאני טיפוס מופנם.

הבעיה הייתה שראיתי רק את מה לא טוב, התרגלתי להסתכל על התכונות שמאפיינות אישיות מופנמת כחולשה ואם אתם מזדהים עם זה, בבקשה אל תבקרו את עצמכם על המקום הזה, כי מגיל קטן מכניסים אותנו להיות בסביבה תחרותית, שמתבססת על ציון שאומר אם אתם בסדר או לא, אם אתם מוצלחים או כישלון, והתכונות האלה המתקשרות למופנמות, בעולם בו אנו חיים, לא נחשבות כמשהו שהוא בעל יתרון, למרות שהיום כשיש יותר מודעות, מבינים עד כמה זה רחוק מלהיות האמת.

אז בתור התחלה, לפני שאנחנו עושים שלום אמיתי עם החלק הזה שקיים בנו, החלק המופנם, תענו לעצמכם האם אתם טיפוסים מופנמים? ואם כן, מה האתגר או האתגרים הכי גדולים שלכם היום בתור מופנמים?

תחשבו על זה רגע, כי יכול להיות שבעקבות המופנמות והתפיסה שיש לכם לגביה, אתם מונעים מעצמכם דברים. ואסביר יותר למה אני מתכוונת בדוגמה מתוך החיים שלי.

עד לא מזמן, ראיתי את המופנמות שלי כמשהו שחוסם אותי מלהצליח בתור בעלת עסק.

למה?

כי היום כשיש כל כך הרבה "רעש" ואפשרויות בחוץ, בדרך כלל מי שלא נוכח מספיק, לא קיים.

אני יצרתי לעצמי קישור שהיה בהתחלה פחות מודע ובהמשך יותר ויותר מודע, שאני צריכה להיות מוחצנת כדי להיות נוכחת.

אנשים שאין להם בעיה לדבר, להיות חברותיים, להשמיע את קולם בכל מקום ולא להתבייש להביא את עצמם, הם אלה שנתפסו בעיניי כאלו שיכולים להצליח בעסקים.

המוחצנות מאוד התקשרה לי עם אנשים שבטוחים בעצמם ויכולים להצליח הרבה יותר בחיים, כי יש להם יותר כישורים חברתיים ויכולת לעשות דברים שלאנשים מופנמים הרבה יותר מאתגר לעשות ולא מרגיש טבעי.

היו תקופות שהרגשתי שזה כל כך אמיתי, שחשבתי לפרוש.

חשבתי לחפש תחום שבו אין לי אינטראקציה עם אנשים בכלל, אלא אך ורק עם המחשב.