לפני קצת יותר מחודש היה יום היסטרי, הפלאפון לא הפסיק לצלצל. זה היה ביום שישי ואני הייתי במטבח מכינה את הקינוח הבריא האהוב עלי על מנת שמשפחתי היקרה תתפנק קצת בארוחת שישי. לבסוף הבנתי שכנראה הפלאפון שלי לא יירגע וימשיך לצלצל, זה המשיך לצלצל והתחיל מאוד להפחיד אותי, אף אחד לא לחוץ עד כדי כך לדבר איתי אף פעם. הבשורה הקשה הגיעה, ידיד טוב שלי שנאבק במחלת הסרטן הארורה נפטר.
הידיד שהיה מבחינתי סמל לזה שאפשר לנצח, נפטר.
כאשר הוא אובחן כחולה במחלה לפני עשר שנים, הרופאים אמרו לו שכדאי שינצל כל רגע, כי להערכתם הסיכוי לשרוד את זה הוא קטן (נתנו לו שלושה חודשים). זה לא שבר אותו, הוא הסתכל למחלה הזאת בעיניים והחליט שהוא נכנס לדו קרב איתה, ראש בראש, הוא שרד עשר שנים.
אם דברים היו אחרת, יכול להיות שהוא עוד היה פה איתנו. אנחנו חיים בסביבה שמרעילה אותנו באופן תמידי. זה מתחיל באוויר שאנחנו נושמים, ממשיך למזון שנכנס לנו לגוף, למוצרי טיפוח שאנו משתמשים וזה פשוט מקומם אותי, כי לא סתם אנו מכירים יותר ויותר אנשים שחולים במחלה, אנחנו חיים בסביבה רעילה.
אפשר להחליט לחיות אחרת, זה נכון שאי אפשר להימנע ב-100%, כי אנחנו חיים במאה 21, אבל יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות על מנת לעזור לעצמנו להיות אנשים בריאים יותר, להפחית משמעותית סיכוי לחלות בכל המחלות הנוראיות ובאמת לכבד את הגוף הזה שבזכותו אנחנו מסוגלים לחוות את החיים האלה שקיבלנו במתנה.